שיקום עצמי של הדיור בשכונות מצוקה

תקציר

נעמי כרמון, רוברט אוקסמן ⋅ 1981

הפרסום מבוסס על מחקר פורץ דרך, שניתח לראשונה את הפוטנציאל הגלום בטיפוסים סטנדרטיים של הבנייה הציבורית הישראל, ואת הפעילות הלא מוכרת בזמנה של הדיירים – שיקום עצמי של דירתם. גבעת אולגה נבחרה למחקר כמתאימה לייצג עשרות שכונות דומות לה, פיסית וחברתית, ברחבי הארץ. השיכונים שנחקרו נבנו בעיקרם בשנות ה-50 למאה העשרים, בנייה ציבורית של דירות קטנות מאד בבניינים בעלי קומה אחת או שתיים. השטח הממוצע של הדירות שנחקרו בפירוט היה 40 מ"ר, לעומת 86 מ"ר של הדירה הממוצעת שהורחבה ושופצה. הדיירים הם שיזמו את השיפוץ הגדול, מימנו את כולו או עיקרו מחסכונות או הלוואות פרטיות, תכננו בעצמם או לפחות השתתפו בתכנון, ולעיתים אף נטלו חלק בבנייה ובצביעה. רוב המרחיבים השקיעו גם בשיפוץ הקירות החיצוניים, הכניסה, חדר המדרגות והגינה. כמעט כולם הביעו שביעות רצון מדירותיהם שהורחבו. מצאנו, ששיקום עצמי זה של הדיור גרם למשפחות בעלות משאבים נפשיים, חברתיים וכלכליים רבים, יחסית, להמשיך להתגורר בשכונה, ובכך להשפיע לטובה על הסטטוס שלה. עוד נמצאה השפעה, בדרך כלל לטובה, על חזות הרחוב ועל עליית מחירי הדירות בקטעי השכונה שבהם נפוץ השיקום העצמי. המסקנה הייתה, שרצוי לעודד שיקום עצמי של הדיור בשכונות המצוקה בארץ. יתר על כן, מומלץ לעודדו בכל שכונה במדינה, בה המערך הפיסי של הבניינים והחצרות וההרכב החברתי של התושבים מאפשרים פעילות כזו.

למחקר הנדון כאן הייתה השפעה משמעותית על החלטת מעצביו של פרויקט שיקום השכונות הארצי, שהיה באותו זמן בראשיתו, לכלול תכנית רחבת היקף להרחבת דירות במסגרת תכניות הדיור של פרויקט השיקום. מאוחר יותר, ניתן עידוד ציבורי להרחבת דירות גם בשכונות של המעמד הבינוני. עקבותיהן של מסקנות מחקר זה ניכרות כיום בתכניות משרד השיכון ל"עיבוי בנייני דירות", כחלק מתכניות ההתחדשות העירונית של שנות האלפיים.

 תוכן עניינים וסיכום