תקציר
סיגלית מירון-פיסטינר, נעמי כרמון, אורי שמיר ⋅ 1996
אקוויפר החוף של ישראל, המשמש כמאגר העיקרי של המדינה, נמצא מתחת לאזור המאוכלס והצפוף ביותר במדינה. על פי תחזת מעודכנת, עד שנת 2020 יתווסף המליון השלישי לשני מיליון הנפשות, המתגוררות באזור. קיים חשש כבד, שהביקוש הרב לשטחי בנייה יביא לניצול אינטנסיבי של הקרקע, אשר יקטין את העשרת מי התהום ויפגע באיכותם. השאלה העומדת בפני המתכננים היא: כיצד למנוע, או לפחות למתן את הפגיעה של הפיתוח העירוני במי התהום?
מטרתה של עבודת מחקר זו היא לבחון את האפשרות לגיבוש עקרונות ל-“תכנון עירוני רגיש למים”, אשר מצמם למינימום את ההשפעות השליליות של הפיתוח העירוני על מי התהום, ואשר עשוי אפילו להגדיל את העשרת מי התהום (יחסית למצב שלפני פיתוח), מבלי לפגוע באיכותם.
בגישה זו נכללים שני אספקטים של תכנון:
1.התייסחות לדגם בינוי רצויים, כולל: צפיפות בנייה (יחידות דיור לשטח), כמות ומיקום שטחים סלולים, פריסת שטחים פתוחים ועוד;
2.שילוב של אמצעים הנדסיים וטכניים שונים במערך העירוני, המגבירים את העשרת מי התהום ומשפרים את איכותם, כגון: מרזבי גגות מחוברים לקרקע, חומרים סלילה חדירים, “אגנים ירוקים”, רצועות עשב ועוד.
ארבע תרומות עיקריות למחקר זה: (א) הבהרת הידוע והבלתי ידוע בנושא הקשר בין שימושי הקרקע לבין מי התהום; (ב) הצגה וניתוח של מתקנים, המשמשים למיתון פגיעתו של פיתוח עירוני במי התהום; (ג) מתן אומדן ראשוני של הפסדי מים, כתוצאה מפיתוח עירוני מעל קילומטר רבוע באקוויפר החוף; (ד) יצירת בסיס עבור המלצות לפיתוח עירוני, שיהא רגיש לשיקולים של מי תהום.
